איך להתמודד עם אובדן יכולות
גם כשהגוף מתחיל לבגוד, מול ירידה בתיפקוד וכאבים, יש מה לעשות
אפשר להמשיך לחיות חיים מלאים וחיוניים גם בזקנה.
השינוי הוא בסיס הקיום. האדם מבין כי הכל משתנה כל הזמן, כי זו דרכו של העולם. כי השינוי הוא חלק מהמהות של חיינו.
"יצאתי לפגוש חברות בבית קפה. התלבשתי, התגנדרתי, ענדתי את העגילים החדשים, הרגשתי יפה וחגיגית. אבל כשהגעתי לבית הקפה זה שוב קרה, הרגשתי ש"בורח לי". הפד נספג בשתן, הרגשתי שהלב שלי נושר. רצתי לשירותים, החלפתי פד, רעננתי את האיפור , התזתי מעט בושם. הרגשתי מעט מובסת, אבל גם שאני לא יכולה לתת לזה לשבור אותי. הרי יצאתי לבית הקפה למפגש עם החברות הוותיקות מימי הלימודים באוניברסיטה."
את הדברים האלו סיפרה לי רחל, במפגש הטיפולי השבועי הקבוע שלנו. רחל בת ה 74 היא אישה יפה ומרשימה, עובדת סוציאלית בהכשרתה, היא מספרת לי על אירוע נוסף של בריחת שתן - על תחושת הבושה והתסכול שהרגישה משום ששוב לא שלטה בגופה. היא גם מספרת על האופן בו התמודדה עם הקושי, מצאה פתרון מעשי אך חשוב מכך, למדה שלא להרגיש מושפלת וחסרת ערך.
הבקשה המרכזית של רחל בראשית הטיפול הייתה ללמוד כיצד שלא לתת לשינויים בגוף לגרום לה להרגיש חסרת ערך. שלמרות כל אלו, לזכור את כל הדברים הטובים שיש לה, את ההישגים המשמעותיים שהשיגה במהלך חייה. מעל הכל היא רצתה ללמוד איך למנוע מהשינויים שחלים בה לגרום לה שיתוק וקיפאון, כיצד להמשיך להיות פעילה וחיונית למרות כל מה שאינו כפי שהיה.
כאשר רחל דיברה על הציפיות שלה מהטיפול, נזכרתי בעצתו של המשורר הסופי – רומי, המבקש "היו כעץ ..ותנו לעלים המתים לנשור". הוא מבקש מאיתנו ללמוד מהטבע כיצד לקבל את השינויים שחלים בחלוף העונות, בחלוף השנים. ללמוד לקבל את התמורות, לחיות איתם ולצידם, מבלי לחוש חוסר אונים ופגיעה בתפיסה העצמית.
רחל, בדומה לנשים וגברים רבים בקבוצת הגיל שלה - בשנות השישים השבעים והשמונים לחייהם, עסוקים בשאלה כיצד להתמודד עם מגבלות הגוף. אני פוגשת את אלו שמתמודדים עם השינויים בגוף בסדנאות ובטיפולים אישיים, במסגרת עבודתי בקליניקה.
דורית בת ה-77, מתמודדת עם מחלות מאז שנות הארבעים לחייה. היא טופלה ונאלצה לעזוב את מקום עבודתה. בסמוך לגיל 70 החלה להתמודד קושי גופני נוסף בעקבות שבץ מוחי. בשל כך, נאסר עליה להמשיך ולנהוג ובנוסף היא נפלה מספר פעמים כאשר צעדה על חוף הים. הקשיים האלו שברו את רוחה. היא שקעה במרה שחורה והסתגרה בביתה, הרגישה עייפה מלהתמודד עם חולי, טיפולים והגבלות שונות. במפגשים שלנו דיברנו על האופן בו ניתן להמשיך לחיות, להמשיך להיות "לוחמת" ובכך להתגבר על מגבלות הגיל. שוחחנו על הצורך לעשות התאמות שיאפשרו לה להיות ניידת, כאשר הצעתי לה לנסוע ברכבת ובאוטובוס, ובד בבד להשתמש במקלות נורדיים. ההסתגלות למגבלות היתה איטית וממושכת, אך לאחר כחצי שנה דורית חזרה לנסוע ברחבי הארץ ולבקר את חברותיה ובני משפחתה, המשיכה בהליכות כשהיא נעזרת במקלות הנורדיים.
ההתמודדות עם התמורות שמביא הגיל, כגון שינויים בתפקוד החושים ובהופעה, מחלות ומיחושים, מהווים את אחד האתגרים המורכבים של אנשים בגיל מבוגר. פעמים רבות בני קבוצת גיל זו עסוקים באתגר כיצד לחיות עם האובדנים והשינויים, מבלי להרגיש שהללו משתלטים על כל חלקה טובה. להתמודד עימם מבלי להרגיש שהם הולכים לאיבוד. האתגר המרכזי של גיל מבוגר הוא להתמודד עם מצבי אובדן השליטה ובמקביל לשמור על תחושת ערך בזכות ניסיון החיים, החוכמה והתחזקות מנגנוני ההגנה.
בבגרות המאוחרת, בניגוד לשלבים אחרים בהתפתחות, כמות השינויים הגופניים רבים והם נעים בכיוון של צמצום וירידה. בשלב חיים זה, חלק מהשינויים או האובדנים אינם ניתנים לניבוי ולשליטה. לכן, המשימה הרגשית המשמעותית של האדם בשלב הזה, היא להתמודד עם האובדנים והשינויים הרבים, תוך שמירה על תחושת האוטונומיה שלו.
האובדנים בתחום הפיזי והמוגבלויות הנלוות לכך מחייבים את האדם המזדקן להתאבל ולהתגבר על האובדן, אבל למצוא אפיקים חלופיים לתיעול ההתנהגות והרגשות. הירידה בתפקוד מלווה בתהליך של אובדן, שמזכיר לעיתים אבל. השינויים הגופניים, הרגשיים והחברתיים, לעיתים, מטלטלים את המבנה הבטוח שנבנה והתבסס לאורך עשרות השנים, ומעמידים שוב את האיש או האישה המבוגרים מול השאלה "מי אני?" או ליתר דיוק מול "מה נשאר ממי שהייתי?".
נמצא כי אצל מרבית המצויים בשלב הבגרות המאוחרת קיימת שמירה על שביעות רצון ותחושת שליטה, למרות תהליכים מורכבים אלו. תופעה זו של שמירה על שביעות רצון למרות השינויים והאובדנים, מכונה על ידי חוקרים -פרדוקס הרווחה הנפשית. תהליך הבשלת האישיות, המתחולל במהלך החיים, מסביר זאת. העלייה במורכבות האישיות והתחזקות מנגנוני הגנה, כגון סובלימציה והומור, מאפשרים לשמור על שביעות הרצון למרות האובדנים השונים, והמצבים של אובדן השליטה.
נמצא כי בבגרות המאוחרת, אצל רבים, קיימת יכולת של קבלה עצמית וקבלת החיים. האדם המבוגר מגלה, פעמים רבות, יחס חיובי כלפי עצמו וכלפי החיים שחי. השנים העוברות משנות אותנו חיצונית ופנימית, ועל אף השינויים הרדיקליים נשאר חוט אישי הממשיך לאפיין אותנו. הפסיכואנליטיקאי הידוע - אריק אריקסון, כינה את היכולת הזו - שלמות.
האדם זוכה ביכולת של קבלה עצמית ורואה את עצמו כחלק מהקולקטיב האנושי. יתרה מכך, אריקסון מתייחס לשלמות כאל תחושה בסיסית של קוהרנטיות . בשלב האחרון בחייו, בזקנה, האדם מצליח לפתח חוכמה ובינה, על מנת לקבל את עצמו את השינויים שחלו בו, ולראות עצמו בפרספקטיבה הנכונה של שלמות, בנוגע לעברו ועתידו.
חלוף השנים מוביל רבים להבנה כי השינוי הוא בסיס הקיום. האדם מבין כי הכל משתנה כל הזמן, כי זו דרכו של העולם. כי השינוי הוא חלק מהמהות של חיינו. כרמל שלו כותבת על כך - "אם נמצא את האומץ להתבונן בדברים כפי שהם, אפשר שנגלה שהשד לא נורא כל כך. אולי אפשר אפילו קצת לצחוק: דמיינו לעצמכם שדבר לא משתנה – כמה משעמם. אנחנו משתנים כל הזמן, זה לא טוב ולא רע, זה פשוט כך. אז במקום להירתע מההשתנות אפשר פשוט להיפתח אליה."
המשורר טוביה ריבנר כותב על הדרך האידיאלית להתמודד עם השינויים בחיים בשירו מנדלה:
אתה הרי יודע שמרגע לרגע משתנים הדברים.
אתה משתנה, הכל משתנה. אז למה
תמשיך לדבוק בעבר, בעבר המאושר ובעבר האחר
למה תמשיך לדבוק בו כמו זבוב בנייר-דבק?
ראה איך העלים משנים צורה וצבע באור וברוח.
האם לבך קשה ומושך מטה מטה?
זנח את הזיכרונות. צא ולמד
מנזירי טיבט שעמלים ליצור מגרגירי חול צבעוני
מעין ארמון שמימי לכל דקדוקיו
פרט לפרט, קישוט לקישוט, צבע לצבע
וסופו שגורפים אותו והנהו ערמת חול אפור
שנשפכת למים זורמים.
סיכום
התמודדות טובה עם שינויים בתפקוד הגוף, מחייב נשים וגברים בבגרות המאוחרת ללמוד לקבל את עצמם - לקבל את השינויים שחלים בגופם. קבלה זו מאפשרת להמשיך להיות פעיל, חיוני ולשמור על שביעות רצון מהחיים.
משמעות הקבלה היא גם נקיטה בצעדים מעשיים, שמאפשרים להמשיך בשגרת החיים ולהתגבר על קשיים ספציפיים שמעורר הגיל. בבד, להמשיך להכיר בערך של עצמך ובעובדה שהגיל אמנם גורם לירידה ביכולות מסוימות אבל גם מזמן יתרונות ותובנות שלא קיימים בגיל מוקדם יותר.
כן חשוב לשוחח על השינויים הללו, לעיתים גם עם איש מקצוע, במסגרת טיפול. מומלץ לדבר על כך עם חברים - בני קבוצות הגיל שלך או עם חברים ובני משפחה צעירים ממך. השיתוף יכול להקנות הקלה והבנה טובה, לפיה השד אינו נורא כל כך, כאשר לצד האבדנים ניתן להמשיך לחיות חיים טובים ומלאים.
